אבלות ביהדות: שבעה, שלושים ושנה – המנהגים, המשמעות ואיך לנחם נכון
מה קורה בימי השבעה, מה משתנה בשלושים ובשנה הראשונה, ואיך מבקרים בבית אבלים בצורה רגישה ומכבדת.
אובדן של אדם קרוב הוא אחד הרגעים הקשים בחיים, ובדיוק ברגעים כאלה המסורת היהודית מציעה מסגרת ברורה ומחבקת. מנהגי האבלות נבנו בהדרגה, שלב אחר שלב, כך שהאבלים מקבלים מקום לבכות, לזכור ולהתאבל, ובמקביל מקבלים גם כיוון חזרה אל החיים. גם משפחות שאינן שומרות מצוות נוהגות ברובן לשבת שבעה, לומר קדיש ולציין את האזכרה. במדריך הזה נסביר את השלבים העיקריים, את משמעותם, וגם איך אפשר לנחם אבלים בצורה רגישה ונכונה.
מהפטירה ועד ההלוויה
במסורת היהודית נהוג לקיים את ההלוויה מהר ככל האפשר, לרוב ביום הפטירה או למחרת. הזמן שבין הפטירה לקבורה נקרא אנינות, ובו המשפחה עסוקה בעיקר בהתארגנות: תיאום עם חברת הקדישא, הודעה לקרובים ובחירת מקום הקבורה. בתקופה הזו האבלים פטורים מחלק מהמצוות, משום שכל עיסוקם נתון לכבוד המת.
בהלוויה עצמה מתקיים טקס הקריעה, שבו האבלים הקרובים קורעים את בגדם או סרט שמוצמד לבגד, כביטוי לשבר. לאחר מכן נאמרים הספדים, תהילים ותפילת אל מלא רחמים, ולאחר הקבורה אומרים הבנים או הקרובים את הקדיש. רגע הקדיש הראשון ליד הקבר נחשב לאחד הרגעים המרגשים והקשים ביותר.
בשנים האחרונות יותר משפחות מבקשות להתאים את הטקס לאופיו של הנפטר, למשל בהשמעת שיר שאהב או בהספד מפי נכדים. חברות הקדישא בדרך כלל קשובות לבקשות כאלה, כל עוד הן מתאימות למסגרת ההלכתית של בית העלמין.
ימי השבעה
השבעה מתחילה מיד אחרי ההלוויה ונמשכת שבעה ימים, כשיום ההלוויה נחשב לראשון. האבלים, ובהם ילדים, הורים, אחים ובני זוג של הנפטר, נשארים בבית שבו יושבים שבעה, יושבים על כיסאות נמוכים, נמנעים מעבודה, מתספורת ומגילוח, ואינם נועלים נעלי עור. ברוב הבתים מכסים את המראות ומדליקים נר נשמה שדולק כל הימים.
המטרה של השבעה היא לאפשר לאבלים להתמקד באבל, ובמקביל לא להשאיר אותם לבד. לכן בית האבל פתוח למבקרים כמעט כל שעות היום, ובערבים ובבקרים מתקיימות תפילות במניין כדי שהאבלים יוכלו לומר קדיש. בשבת לא נוהגים אבלות בפרהסיה, והאבלים יוצאים לבית הכנסת.
בסוף השבעה נהוג לצאת מהבית לסיבוב קצר ברחוב, כסמל לחזרה ההדרגתית אל העולם. משפחות רבות עולות באותו בוקר לקבר, ושם מסתיים השלב האינטנסיבי ביותר של האבל.
השלושים והשנה הראשונה
אחרי השבעה מתחילה תקופת השלושים, שנמשכת עד היום השלושים מהקבורה. האבלים חוזרים לעבודה ולשגרה, אבל עדיין נמנעים משמחות גדולות, מהאזנה למוזיקה חגיגית ומתספורת. ביום השלושים נהוג לעלות לקבר, לקיים אזכרה ולעתים לערוך לימוד לעילוי נשמת הנפטר.
על הורים נוהגים אבלות במשך שנה שלמה. הבנים אומרים קדיש במשך אחד עשר חודשים, ובמהלך השנה נמנעים מהשתתפות באירועים שמחים גדולים, אם כי יש הבדלים בין קהילות ובין פוסקים. ביום השנה, היארצייט, מדליקים נר נשמה, אומרים קדיש ועולים לקבר, ובמשפחות רבות זהו מנהג שנשמר לאורך כל השנים.
הקמת המצבה נעשית בדרך כלל בסיום השלושים או לקראת סוף השנה, בהתאם למנהג המשפחה. בחירת הנוסח שייכתב על המצבה היא רגע משפחתי רגיש, וכדאי לקבל את ההחלטה בשיחה פתוחה בין כל הקרובים.
איך מבקרים בבית אבלים
רבים מרגישים אי נוחות כשהם מגיעים לנחם, ולא יודעים מה לומר. המסורת נותנת כאן כמה כללים פשוטים:
- נכנסים בשקט ומתיישבים, ונותנים לאבל לפתוח את השיחה
- לא חייבים לומר הרבה; עצם הנוכחות היא הנחמה
- כדאי לספר זיכרון טוב או סיפור אישי על הנפטר
- נמנעים ממשפטים כמו אני יודע איך אתה מרגיש, או מהשוואה לאובדן אחר
- ביקור קצר עדיף על ביקור ארוך שמעייף את המשפחה
- ביציאה נוהגים לומר את הברכה המסורתית המקום ינחם אתכם
אנשים רבים מספרים שהזיכרונות ששמעו בשבעה, סיפורים שלא הכירו על אביהם או אמם, הם שהעניקו להם את הנחמה הגדולה ביותר. סיפור קטן מהעבודה, מהשכונה או מהצבא יכול להיות מתנה של ממש.
עזרה מעשית למשפחה
מעבר לביקור, יש הרבה דרכים לעזור. שכנים וחברים נוהגים להביא אוכל, ובמסורת יש אף מצווה לדאוג לסעודת ההבראה, הארוחה הראשונה שהאבלים אוכלים אחרי ההלוויה. אפשר גם לעזור בארגון המניין, בהסעות, בטיפול בילדים או בסידורים.
חשוב לזכור שהצורך בתמיכה לא נגמר בסוף השבעה. דווקא בשבועות שאחרי, כשהבית מתרוקן מאורחים, האבלים עלולים להרגיש בדידות. שיחת טלפון, הזמנה לארוחת שבת או מפגש קצר יכולים לעשות הבדל גדול.
במקומות עבודה כדאי לתאם מראש עם העובד החוזר את אופן החזרה, ולאפשר לו גמישות בשבועות הראשונים. רגישות קטנה של הממונים והעמיתים נזכרת לאורך שנים.
כשהאבל קשה במיוחד
כל אדם מתאבל בדרכו, ואין דרך נכונה אחת. עם זאת, כאשר הצער לא מרפה גם אחרי חודשים רבים, כשיש קושי לתפקד, לישון או לעבוד, או כאשר מדובר באובדן טראומטי, כדאי לפנות לאיש מקצוע בתחום בריאות הנפש או לקבוצת תמיכה. קופות החולים ועמותות שונות מציעות ליווי לאבלים, ואין כל סתירה בין שמירה על המסורת לבין קבלת עזרה מקצועית.
גם ילדים מתאבלים, לעתים בדרכים שונות מהמבוגרים. כדאי לשתף אותם במה שקורה בשפה מותאמת לגילם, לאפשר להם לשאול שאלות ולהתייעץ עם יועצת בית הספר אם עולים קשיים.
לסיכום, מנהגי האבלות ביהדות יוצרים מסלול הדרגתי, מהשבר הראשון ועד החזרה לחיים, תוך שמירה על הזיכרון. הבנה של השלבים עוזרת גם לאבלים עצמם וגם לחברים ולקהילה לדעת איך להיות שם בשבילם, ברגישות ובכבוד.
